חרוזים - צילום: Danielle Keller
צילום: Danielle Keller https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Wooden_beads.JPG

החרוז מגלה לנו סוד

מה מדבר אל ליבנו בחרוז, למה הוא מקרב את המילים למוזיקה, ואיך הוא מספק לנו הצצה לתוך תהליך הכתיבה?

פסקת פתיחה נחמדה ומזמינה, אמירה שממש לא חייבים לחרוז, ויציאה למסע מחקר בכמה שירים.

מרים, מה שבנינו לא תם,
איפה שתבקשי – אני שם,
את הכי מיוחדת בכל העולם.
כשאני עם מרים
זה תמיד מושלם.

מקרים כאלה מאוד מדגישים את החרוז המאולץ, בולט במיוחד כשהוא סוגר את תבנית החריזה. חורזים מקצועיים נמנעים לעתים מהבעיה הזאת, ובמקום לכתוב שורה אחר שורה ולגלות אם הגיעו למבוי סתום או יאלצו להשתמש בחרוז מפוקפק מתחילים בשורה הסוגרת ובוחרים מילה שתיחרז איתה. להערכתי, זה בדיוק מה שיהונתן גפן עושה כאן:

אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד
אם שמים אותו ליד האוזן השניה
שומעים גלים ולפעמים גם אוניה

נראה שגפן רצה לחרוז אוניה, והכין את חרוז המטרה בעזרת המילה השניה. אולי אנחנו שמים לב לכך שהשורה הראשונה קצת מאולצת, אבל כשמגיע החרוז הסיפוק מפצה על כך, ואפילו יש בביטוי הלא צפוי משהו פיוטי. לעתים, ממש יש מתח למשמע שורה מוזרה, ואז פורקן כשמתברר לנו איזה חרוז לאיזה חרוז מוצלח היא סייעה.

דוגמה?

מה חטא, מה עוון
אהובי הלבן?

אם אנחנו כבר בים, בואו נציץ גם בדוגמה מ"נוח" של יורם טהרלב (אלא אם אני ממש מפספס כאן משהו):

פתח לרגע את הצוהר
ואל תוך התכלת הלבנה
שלח את היונה.

נראה שטהרלב רצה לסגור את הבית בקריאה לשלח את היונה, ולצורך העניין היה מוכן להלבין את צבע השמים. המקרה הזה מדגים שהרבה יותר קל לנו לסלוח לחרוז קצת חלש או מוזר כשהוא בשורה הפותחת מאשר בסוגרת.

ירושלים של זהב עם הצילום מהספריה הלאומית

אודי רז

אודי רז

אודי רז הוא מלחין, כותב, נגן וזמר. הוא מנגן בסוזאפון עם מארש דונדורמה, שר עם הקולות הצפים, מנחה מקהלות, כותב עיבודים, מלמד ומרצה. בשעות הפנאי הוא מטפח גינת ירק.

Subscribe
Notify of
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments